ביהמ"ש דחה ערעור על החלטת המחוזי בו נדחתה תביעתם של המערערים לביטול הסכם הפשרה

השופטת א' חיות:

           זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 1109/01) בו נדחתה תביעתם של המערערים לביטול הסכם הפשרה שנחתם בינם ובין המשיב 1 בשנת 1998 וקיבל תוקף של פסק דין במסגרת תביעה קודמת שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 758/95).

תמצית העובדות וההליכים

1.        המערערים, בני זוג, רכשו בשנת 1989 מזאב וחנה דנבוים את זכויות החכירה במשק מס' 63 במושב תל עדשים (להלן: המשק), והפכו לחברים באגודה החקלאית תל עדשים - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: האגודה). בין הצדדים הוסכם כי התמורה עבור רכישת הזכויות במשק תשולם על ידי המערערים ישירות לאגודה ולפיכך שילמו המערערים לאגודה סך של 50,000 ש"ח במזומן וכן מסרו לפקודתה 240 שטרי חוב על סך 759.18 ש"ח כל אחד, בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן לפי מדד בסיס שהיה ידוע ביום 15.9.1989.  שטר אחד נפרע על ידי האגודה ואילו השטרות האחרים, 239 במספר, הוסבו על ידי האגודה למשיב 1 במסגרת הסדר חובות שהיה ביניהם.

2.        בשנת 1995 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בנצרת תביעה נגד המשיב 1 (ת"א 758/95) במסגרתה טענו כי בא כוחו, עורך הדין מרדכי דגני שהינו אחד השותפים בשותפות עורכי-הדין המשיבה 2, סירב להציג את שטרי החוב לפירעון ודרש כתנאי לכך תשלום ריבית שלא כדין. בית המשפט המחוזי התבקש להצהיר כי המערערים אינם חייבים בתשלום ריבית בגין שטרי החוב וכי הם זכאים להירשם כבעלי זכויות החכירה במשק. במסגרת תביעה זו נחתם בתחילת שנת 1998 הסכם פשרה בין המערערים לבין המשיב 1 (להלן: הסכם הפשרה), לפיו הועמד חובם של המערערים למשיב 1 מכוח השטרות על סך 474,506 ש"ח ולסילוק החוב התחייבו המערערים לשלם למשיב 1 סכום של 30,000 ש"ח במזומן ואת היתרה בתשלומים חודשיים על סך של 3,086.85 ש"ח כל אחד, במשך שתים-עשרה שנים בתוספת הפרשי הצמדה למדד. בסעיף 4 להסכם הפשרה נקבע כי במקרה של הפרת ההסכם על ידי המערערים "יעמוד כל סכום השטרות שזמן פרעונם חלף לפרעון מידי בצירוף ריבית כחוק מיום ההפרה". ביום 4.3.1998 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט (כתוארו אז) מ' בן-דוד) תוקף של פסק דין להסכם הפשרה והמערערים החלו בביצוע התשלומים על פיו, אך בשלב מסוים חדלו מלשלם. בעקבות כך פתח המשיב 1 ביום 2.3.2000 בהליכי הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין לפיו אושר הסכם הפשרה, כאמור. בהחלטתו מיום 20.11.2000 דחה ראש ההוצאה לפועל טענת "פרעתי" שהעלו המערערים כנגד הליכים אלה בציינו כי טענות שונות שהועלו על ידם נגד הסכם הפשרה צריכות להתברר בבית המשפט ולא בפניו. לפיכך, הגישו המערערים בשנת 2001 תובענה לבית המשפט המחוזי בנצרת בה עתרו לסעדים הצהרתיים שונים ובראשם הכרזה על בטלות הסכם הפשרה מחמת פגמים שנפלו בכריתתו וכן הכרזה שהסכם הרכישה המקורי משנת 1989 הוא ההסכם המחייב בעניינם. עוד ביקשו המערערים כי יוצהר שהמשק נמצא בבעלותם וכי העניין יועבר לטיפול המשקם במסגרת הליך להסדר חובותיה של האגודה למשיב 1, על פי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק ההסדרים). לחלופין ביקשו המערערים כי יוצהר שהמשיבים הפרו את הסכם הפשרה ופתחו נגדם בהליכי הוצאה לפועל שלא כדין. לחלופי חילופין נתבקש תיקון סכום יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל.

3.        בפסק דינו מיום 6.11.2005 דחה בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת ג' (דה ליאו) לוי) את התביעה, בציינו כי טענת המערערים בדבר סמכות המשקם לפי חוק ההסדרים הועלתה בהליך ביניים שהגישו המערערים בהקשר זה והיא נדחתה בהחלטתו של כב' השופט  א' אברהם מיום 28.5.2002, אשר קבע כי המשקם אינו מוסמך להכריז על בטלות פסק דינו של בית המשפט המחוזי שאישר את הסכם הפשרה. בית המשפט הוסיף וציין כי המערערים הם אלה שפנו אל בית המשפט המחוזי בשנת 1995 וכי מכל מקום המחלוקת בין הצדדים עניינה יתרת חוב בגין רכישת המשק ולא חוב הנובע מעיסוק בחקלאות הנתון לסמכות המשקם מכוח חוק ההסדרים. בית המשפט אף דחה את טענות ההטעיה וחוסר תום הלב שהעלו המערערים כלפי המשיבים בקובעו כי בחתימתם על הסכם הפשרה ויתרו המערערים על הטענות נגד המשיבים, ככל שאלה עלו בכתב התביעה הקודם ועל כן הם מושתקים מלהעלותן. בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי המערערים היו מיוצגים בשלב המשא ומתן והיו שותפים, באמצעות בא-כוחם, לניסוח הסכם הפשרה. עוד הדגיש בית המשפט כי מעדות המערערת 1 לא עולה שהחתימה על הסכם הפשרה הייתה תוצאה של לחץ, כפייה או הטעיה שבוצעו כלפי המערערים על ידי גורם כלשהו. אשר למשיב 1 קבע בית המשפט כי המערערים לא הוכיחו שהוא הפר איזו מן החובות המוטלות עליו וכי מכל מקום בחתימתם על הסכם הפשרה הם ויתרו על טענותיהם כלפיו, ככל שאלה עלו בכתב התביעה שבת"א 758/95. כמו כן, קבע בית המשפט כי המערערים לא הציגו כל ראיה המצדיקה בחינה מחודשת של התנהגות עורך הדין דגני בהקשר זה וכי טענתם בדבר לחצים פסולים שהפעיל עליהם בא כוחם הקודם, עורך דין בלזר, אף היא דינה להידחות נוכח העובדה שלא זימנו את עורך הדין לעדות וכן נוכח המסמך נ/11 לפיו ויתרה המערערת על כל טענותיה כלפיו. אשר לטענת המערערים כי בית המשפט בהליך הקודם הפעיל עליהם אף הוא לחץ להגיע להסדר קבע בית משפט קמא כי טענה זו דינה להידחות על הסף ולו משום שמקומה בערעור על פסק הדין בת"א 758/95, אותו לא הגישו המערערים מעולם. נוכח כל האמור לעיל, קבע בית המשפט כי המערערים לא הוכיחו שהתקיימו במקרה דנן טעמים כבדי משקל המצדיקים ביטולו של הסכם הפשרה בהדגישו כי ההסכם תקף ומחייב את המערערים וכי "באם נתממש הסיכון הכלכלי שלקחו על עצמם התובעים [המערערים], היינו התממש חששם כי לא יוכלו לעמוד בסכומים שנקבעו לתקופה של 12 שנה, הרי שהתובעים לא יוכלו להשתמש בטענת 'טעות'". אשר להליך ההוצאה לפועל קבע בית המשפט כי ההליך "נפתח בהתאם לפסק הדין כלשונו" והוא שב וציין בהקשר זה כי המערערים נמנעו מלהזמין את בא כוחם דאז לעדות על מנת שישפוך אור על פרשנות הסכם הפשרה וכי מכל מקום טענתם לפיה הליך ההוצאה לפועל נוגד את הסכם הפשרה נזנחה בשלב הסיכומים. לבסוף קבע בית המשפט כי טענות המערערים באשר לגובה החוב מקומן להתברר במסגרת הליך ההוצאה לפועל ולא בפניו.

טענות הצדדים בערעור

4.        בהודעת הערעור המתוקנת שהגישו שבים המערערים וטוענים כי בהיותם  "גורם חקלאי" שחובו לאגודה החקלאית הוא "חוב כולל" הנובע מעיסוק בחקלאות, הסמכות לדון בעניינם נתונה למשקם בלבד ואין בחתימתם על הסכם הפשרה כדי לרפא את פגם חוסר הסמכות שבו נגוע פסק הדין המאשר את ההסכם. המערערים מדגישים בהקשר זה כי משחויבו בפסק חלקי של המשקם לשלם לאגודה חלף ערבות על פי חוק ההסדרים, אין עוד ספק בדבר היותם "גורם חקלאי". עוד טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי הם מושתקים מלטעון לעניין נסיבות כריתתו של הסכם הפשרה. לטענתם, רק לאחר החתימה על ההסכם נודע להם כי לפני חתימתו הורה המשיב 1 למשיב 2 כשלוחו להציג את השטרות לפירעון וכי לאחר חתימת ההסכם הורה לו להעביר את ההליכים, השטרות והכספים לטיפול המשקם. המערערים סבורים כי שינוי נסיבות זה אליו מצטרפת פתיחת הליך ההוצאה לפועל על ידי המשיב 1, יש בו כדי להצדיק ביטול הסכם הפשרה וקביעה כי המשך ביצוע פסק הדין איננו צודק. לטענת המערערים דין ההסכם להתבטל גם מחמת הטעיה, עושק וכפייה שבאו לידי ביטוי בכך שהמשיב 2 גרם לתפיחת חובם על ידי עיכוב השטרות בידיו בחוסר תום לב ונמנע מהצגתם לפירעון באופן שלא איפשר את רישום המשק על שמם ובמקביל הציג שלא כדין דרישות לתשלום ריבית. מצב דברים זה, כך נטען, הוביל לכך שהמערערים נאלצו לחתום על הסכם הפשרה בלית ברירה ובניגוד לרצונם. המערערים מוסיפים וטוענים כי שגה בית משפט קמא בהתעלמו מטענותיהם בדבר תביעות אזרחיות שונות שהוגשו נגד עורכי הדין דגני ווינראוך בגין מרמה וכן בדבר מעצרם בחשד למרמה. עוד טוענים המערערים כי המשיבים הפרו את ההסכם בכך שסירבו ליתן להם את האישורים הנדרשים לרישום המשק על שמם, חרף העובדה שעל פי ההסכם היה עליהם לעשות כן לאחר קבלת התשלום בסך 30,000 ש"ח. כמו כן מלינים המערערים על כך שהליך ההוצאה לפועל נפתח בחוסר תום לב, תוך מרמה והטעיית ראש ההוצאה לפועל הן לגבי העילה לפתיחת התיק והן לגבי גובה החוב. לטענת המערערים, הליך ההוצאה לפועל נפתח בניגוד לאמור בסעיף 4 להסכם הפשרה שחייב את המשיב 1 להציג את השטרות לפרעון במקרה של הפרת ההסכם, דבר שלא נעשה. עמדת המערערים היא כי חובם למשיב 1 הוא חוב שטרי אך לטענתם השטרות לא חוללו והמשיבים אינם אוחזים בהם כשורה אלא בחוסר תום לב. על כן, לא קמה כל עילה שטרית לפתיחת הליך ההוצאה לפועל נגדם. המערערים מוסיפים וטוענים כי לא קיימת כל עסקת יסוד בינם לבין המשיב 1 ולכן מינויו של המשיב 2 ככונס נכסים על המשק נעשה שלא כדין. לבסוף מעלים המערערים טענות באשר לגובה החוב בתיק ההוצאה לפועל.

5.        המשיב 1 מצידו סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא וטוען כי בדין נקבע שאין מקום להעברת ההליך למשקם שכן חובם של המערערים אינו נובע מעיסוק בחקלאות. כטענות סף טוען המשיב 1 כי בכתב התביעה שהגישו לבית משפט קמא לא העלו המערערים טענות ממשיות כלשהן בקשר עם השנים שקדמו למועד הגשת התביעה בת"א 758/95 וכי הטענה לפיה פתיחת הליך ההוצאה לפועל נוגדת את הסכם הפשרה נזנחה בסיכומים שהגישו המערערים בבית משפט קמא. לטענת המשיב 1, המערערים שילמו עד היום פחות ממחצית סכום התמורה המגיעה בגין רכישת המשק בשל קשיים כספיים שאליהם נקלעו והם מנהלים לאורך שנים הליכים משפטיים אך ורק מתוך מטרה להתחמק מתשלום יתרת החוב. עוד טוען המשיב 1 כי בהתחשב בפריסת התשלומים הארוכה שניתנה להם, פועלים המערערים בחוסר תום לב בניהול הליכים אלה בייחוד נוכח העובדה שמאז הגשת התביעה שבכאן לא הופקד על ידם כל תשלום בקופת בית המשפט או בתיק ההוצאה לפועל ולו כדי גובה החוב המגיע מידם גם לשיטתם. המשיב 1 מוסיף וטוען כי צדק בית משפט קמא בקובעו שהמערערים מושתקים מלשוב ולהעלות טענות באשר לשנים שקדמו לחתימת הסכם הפשרה וכי אין לאפשר להם לנהל את ההליך מראשיתו בהתעלם מן ההסכם. עוד טוען המשיב 1 כי בדין דחה בית המשפט את טענות המערערים לעניין נסיבות חתימת הסכם הפשרה ובהקשר זה הוא שב ומדגיש כי ההסכם נחתם לאחר משא ומתן ממושך במהלכו קיבלו המערערים ייעוץ משפטי ובלא שהופעל עליהם כל לחץ. אשר להליך ההוצאה לפועל טוען המשיב 1 כי בניגוד לטענת המערערים נפתח ההליך כדין מתוקף הסכם הפשרה לאחר שהופר וכי פסק הדין המאשר את הסכם הפשרה הינו פסק דין כספי שניתן להגישו לביצוע בהוצאה לפועל. עוד  טוען המשיב 1 כי אין ממש בטענת המערערים לפיה היה עליו להקדים ולהציג את השטרות לפרעון עם הפרת ההסכם. לטענתו יצר הסכם הפשרה קשר חוזי ישיר בינו לבין המערערים ועם חתימתו משמשים השטרות אמצעי בלבד לאומדן ולכימות החוב. אי לכך, כל פועלו של סעיף 4 להסכם, לשיטת המשיב 1, הוא בקביעת מנגנון לעניין גובה החוב המגיע לו מידי המערערים במקרה של הפרה. לבסוף טוען המשיב 1 כי המערערים לא הציגו כל תשתית עובדתית לעניין גובה החוב וכי מכל מקום הם זוכו אצלו בגין כל תשלום שבוצע על חשבון החוב לאחר חתימת הסכם הפשרה והדבר ניתן לבירור במסגרת הליכי ההוצאה לפועל התלויים ועומדים.

6.        בסיכומי התשובה טוענים המערערים, בין היתר, כי הקריטריון הקובע לעניין סמכותו של המשקם הוא התאריך בו נוצר החוב, גם אם עיקר פרנסתם בנסיבות שנוצרו אינו מחקלאות, והם מדגישים כי רכשו את המשק במטרה לעסוק בחקלאות כהמשך טבעי לאורח חייהם בעבר. לטענת המערערים, כתב התביעה שהוגש לבית משפט קמא פירט את כל שהיה ידוע להם אותה העת והם לא זנחו בסיכומיהם כלל את הטענות לעניין הפגם שנפל בפתיחת הליך ההוצאה לפועל. המערערים מוסיפים וטוענים כי העמדה לפיה השטרות משמשים על פי הסכם הפשרה אמצעי בלבד לכימות החוב אין לה כל יסוד בדין או בהסכם ויש לדחותה.

7.        לאחר הגשת הודעת הערעור המתוקנת וטרם שהוגשו סיכומי הצדדים, הגישו המערערים ביום 2.1.2007 בקשה להוספת ראיות שונות בשלב הערעור והן: בקשה שהגיש המשיב 1 לאחר מתן פסק הדין נשוא ערעור זה להחלפת המשיב 2 ככונס נכסים; תצהיר עדות של המערערת שנמחק בבית המשפט המחוזי; הקלטות של שיחות טלפון שקיימה המערערת עם גורמים שונים שהיו מעורבים בפרשה; פרוטוקולים של האגודה מן התקופה שבה רכשו המערערים את המשק וכן החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 26.11.2006. המשיב 1 מצידו מתנגד לבקשה מטעמים שפירט בתגובתו ולאחר עיון בבקשה ובתגובה אינני סבורה כי יש מקום להיעתר לה, למעט בכל הנוגע להחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 26.11.2006 אשר ספק בעיני אם מלכתחילה יש לסווגה כ"ראיה נוספת". מכל מקום, החלטה מאוחרת זו יש לה רלוונטיות להכרעה בערעור, כפי שיפורט להלן, ואתייחס אליה בהמשך הדברים. לעומת זאת, הראיות האחרות שהגשתן נתבקשה אינן עומדות בדרישות הסף הקבועות בדין לעניין הגשת ראיות בערעור בין משום שניתן היה להגישן בבית משפט קמא (ההקלטות והפרוטוקולים), בין משום שבהסכמה לא הוגשו שם (התצהיר) ובין משום שאינן מעלות ואינן מורידות לצורך ההכרעה בערעור (הבקשה להחלפת כונס הנכסים). לפיכך, כאמור, דין הבקשה להידחות ככל שהיא מתייחסת לראיות אלה.

דיון

חוק ההסדרים ושאלת הסמכות

8.        הטענה הראשונה שהעלו המערערים בפני בית משפט קמא היא הטענה כי הסמכות לדון בחובם למשיב 1 נתונה למשקם מכוח חוק ההסדרים ועל כן פסק הדין מיום 4.3.1998 שאישר את הסכם הפשרה (ת"א 758/95) ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחוסר סמכות. ביתר פירוט, הילוכה של טענת המערערים עליה חזרו גם בפנינו הוא כי על פי ההגדרות שבסעיף 1 לחוק ההסדרים יש לראותם כ"גורם חקלאי" ואת חובם למשיב 1 יש לראות כ"חוב כולל" "הנובע מעיסוקו[ם] כחקלאי[ם]". על כן, כך לטענתם, היה על בית המשפט המחוזי להעביר כבר ב-1995 את הדיון בעניינם אל המשקם מכוח הוראת הקפאת ההליכים שבסעיף 7 לחוק. המערערים מוסיפים וטוענים כי גם את התובענה שבכאן בה עתרו להצהרה על דבר בטלותו של הסכם הפשרה היה על בית משפט קמא להעביר לדיון בפני המשקם מאותם טעמים.

           טענת חוסר הסמכות שהעלו המערערים דינה להידחות. כזכור, החוב אשר לגביו הגישו המערערים את התביעה בת"א 758/95 נובע מעיסקה שנקשרה בינם ובין בני הזוג דנבוים לרכישת משק חקלאי במושב תל עדשים. בית משפט קמא סבר כי חוב זה "שנותר מרכישת הנכס" איננו "חוב הנובע מעיסוק בחקלאות" ולפיכך אינו בבחינת "חוב כולל" כהגדרתו בחוק ההסדרים. על כן, כך הוסיף וקבע, לא חלה לגביו הוראת ההקפאה שבסעיף 7 לחוק ההסדרים. קביעתו זו של בית משפט קמא בדין יסודה. המונח "חוב כולל" הוגדר בסעיף 1 של חוק ההסדרים כך:

"חוב כולל" - החוב של גורם חקלאי ליום כ"ד בטבת תשנ"ב (31 בדצמבר 1991) ולגבי חקלאי וחבר באגודה חקלאית - כל חוב כאמור ובלבד שהוא נובע מעיסוקו כחקלאי, ואולם לגבי חוב של חבר באגודה חקלאית לאגודה החקלאית שבה הוא חבר - כל חוב כאמור אלא אם כן תוכיח האגודה החקלאית כי חוב מסוים אינו נובע מעיסוקו כחקלאי;

           גם אם נניח כי המערערים בהיותם חברים באגודה הינם לצורך העניין "גורם חקלאי" וגם אם נניח עוד כי התביעה הראשונה עניינה בחוב שנוצר לפני המועד הקובע, דהיינו לפני יום 31.12.1991, קשה לקבל את עמדת המערערים כי מדובר בחוב הנובע מעיסוקם כחקלאים. המערערים התקבלו כחברים באגודה בעקבות רכישת המשק מידי בני הזוג דנבוים וקודם לכן, על פי האמור בהסכם הרכישה עצמו, התגוררו בעפולה. מדובר, אפוא, על פני הדברים בחוב הנובע מעסקה במקרקעין אשר בעקבותיה ביקשו המערערים, ככל הנראה, להפוך לחקלאים. בנסיבות אלה ראיית החוב שנוצר בגין העסקה כחוב הנובע מעיסוק בחקלאות, יש בה משום הרחבה יתרה של הגדרת המונח "חוב כולל" בחוק ההסדרים והיא חורגת מן התכלית אותה ביקש החוק להגשים בקובעו, בין היתר, את הוראת ההקפאה שבסעיף 7 (לעניין התכלית ראו: ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 250 (1995); דנ"א 690/94 בנק הפועלים בע"מ נ' כהן, פ"ד מט(3) 245, 253 (1995); רע"א 4247/01 המועצה המקומית רמת השרון נ' ברוש, פ"ד נז(1) 89, 95-93 (2002)). מסקנה זו אינה משתנה בעיני אך בשל העובדה שבני הזוג דנבוים המחו לאגודה את זכותם לקבלת התמורה, או בשל העובדה שהאגודה מצידה הסבה את השטרות למשיב 1. ממילא נדחית הטענה הנוספת שהעלו המערערים ולפיה יש להעביר את ההליך שבכאן - בו עתרו לביטול הסכם הפשרה - אל המשקם מתוקף סעיף 7 לחוק ההסדרים. בעניין זה מקובל עלי גם הנימוק הנוסף עליו ביסס בית משפט קמא את דחיית הטענה ולפיו הסמכות לדון בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה מסורה, ככלל, לבית המשפט שנתן את פסק הדין (ראו: ע"א 3203/91 אזולאי נ' אזולאי, פיסקה 4 (לא פורסם, 23.10.1995); רע"א 9614/05 רז גל בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, סניף עסקים כ"ס, פיסקה ה(3) (טרם פורסם, 16.3.2006); לכלל ולחריג ראו ע"א 9344/04 אנגל נ' עידן מערכות כבלים ישראל בע"מ (טרם פורסם, 10.9.2006)).

9.        הטענות הנוספות שהעלו המערערים לעניין הפגמים שנפלו בכריתתו של הסכם הפשרה בדין נדחו אף הן על ידי בית משפט קמא. בית המשפט נסמך בהקשר זה על ההלכה הפסוקה הקובעת כי אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. זאת בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים (ראו: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 591, 593 (1997); רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 586-585 (2001); ע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח, פיסקה 7 (טרם פורסם, 1.5.2005)). אכן, גישה אחרת, גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העיסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). גישה כזו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים. במקרה דנן לא נמצאו לו לבית המשפט המחוזי שראה ושמע את עדויות הצדדים טעמים כבדי משקל המצדיקים את ביטול הסכם הפשרה ולאחר שבחנתי את קביעותיו ואת הטענות שהעלו הצדדים בעניין זה בערעור אני סבורה כי אין להתערב במסקנתו זו. ייתכן שהמערערים התקשרו בהסכם הפשרה לאחר התלבטות וכי עשו זאת לא בלב קל, כפי שהעידה המערערת, אך זה טיבן של פשרות ועל אחת כמה וכמה פשרות שבהן נוטל על עצמו בעל דין התחייבויות לא פשוטות. בכך בלבד אין כדי לבסס עילה לביטול הסכם בכלל והסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בפרט, בשל עושק, כפיה או הטעיה (ראו: ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, פ"ד נה(1) 939, 949 (1999); ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 543 (1986); ע"א 627/85 ד. איתן - ע. גושן אדריכלים בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הבינוי והשיכון - מע"צ, פ"ד מג(3) 42, 46 (1989); ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1) 119, 129 (1998)). המערערים היו מיוצגים על ידי עורך דין לאורך כל ההליך שבסופו נחתם הסכם הפשרה ואושר על ידי בית המשפט ואין חולק כי קדם לחתימת ההסכם משא ומתן ממושך למדי שהתנהל בין הצדדים. המערערים אף החלו לבצע את ההסכם ואת הטענות בדבר הפגמים בכריתתו העלו רק שנים מספר לאחר שנחתם ולאחר שהפרו אותו וחדלו מלבצע את התשלומים על פיו. כל העובדות הללו מחזקות בעיני את המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי כי אין ממש בטענות שהעלו המערערים לעניין פגמים כביכול שנפלו בכריתת הסכם הפשרה.

10.      אשר לטענות שהעלו המערערים כנגד הליכי ההוצאה לפועל שנקט המשיב 1 למימוש פסק הדין בת"א 758/95. ביום 4.6.2006, כשישה חודשים לאחר הגשת הערעור שבכאן, הגישו המערערים בקשה לראש ההוצאה לפועל בחדרה לסגירת תיק ההוצאה לפועל ובה העלו טענות דומות לאלו המועלות על ידם במסגרת הערעור שבכאן. המשיב 1 סבר כי מטעמים של מעשה בית דין אין לאפשר למערערים להעלות טענות אלה בהוצאה לפועל, אך ראש ההוצאה לפועל בחדרה (כב' הרשמת קרן מרגולין-פלדמן) דחתה את הטענה וקבעה בהחלטתה מיום 26.11.2006 כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי (שהערעור עליו תלוי ועומד בפנינו) לא יצר מעשה בית דין, ככל שהדבר נוגע לשאלת פתיחתו כדין של תיק ההוצאה לפועל וכי אין על כן מניעה שהשאלה תידון בפניה. החלטה זו בוטלה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו) מיום 18.2.2007 (בר"ע 962/06), בו נקבע לבקשת המשיב 1 כי "לא היה מקום למתן ההחלטה נשוא הבקשה, קודם להכרעה בערעור התלוי ועומד על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בביהמ"ש העליון". בקשת רשות ערעור שהגישו המערערים באותו עניין לבית משפט זה (רע"א 2594/07) נדחתה ונקבע כי "משעה שנכללו טענות אלו  בערעור בפני בית המשפט העליון... לא יהיה זה נכון לנהל דיון מקביל בפני ראש ההוצאה לפועל" (החלטת כב' השופט ס' ג'ובראן מיום 19.7.2007). עד כאן תיאור תמציתי של ההליכים הנוספים שהתקיימו בפרשה זו לאחר הגשת הערעור, ומכאן להכרעה בטענות שהעלו המערערים בפנינו לעניין הליכי ההוצאה לפועל.